יד הזיכרון למלכה ויקטוריה

ארמון באקינגהאם

פרשי המלכה

שעון הביג בן

נדמה לי ששעון הביג בן הוא השעון המפורסם ביותר בעולם. השנה, שנת 2009, חוגגים לו 150 שנה. השעון והמגדל היו כבר מזמן לאחד מסמליה החשובים והמוכרים ביותר בלונדון ובכלל בבריטניה, ואין תייר שלא עובר דרכם לפחות בפעם הראשונה שהוא בא לביקור.
המגדל נמצא בקצה בתי הפרלמנט – גובהו 105 מטרים ובכלל שמו הרשמי הוא מגדל סנט סטיוון. האדריכל צ'ארלס בארי הוא אחראי על המראה הגותי של הבניין ושל השעון. איך קיבל את הכינוי ביג בן, כלומר בן הגדול? מספרים כי האחראי על העבודות בעת התקנת השעון היה בנג'מין הול, והוא היה כנראה איש גדול ממדים. בתחילה כינו את פעמון השעון "ביג בן" ועם הזמן השם התקבל כשם השעון ולעיתים גם מגדל השעון. המגדל הושלם בשנת 1859 והוא החליף מגדל אחר שעמד כאן עד השריפה הגדולה שכילתה חלקים גדולים של ארמון ווסטמינסטר. 334 מדרגות מובילות אל ראש המגדל, זוהי מערכת מדרגות מאוד יפה. שעון המגדל בעל ארבעה לוחות שעון לכל כיוון – הוא אכן יפה ומרשים. כדאי לחכות בביקורכם שם, כי בכל רבע שעה שומעים את צלצול הפעמון המוכר כל כך, שהיה לחלק משידורי ה-B.B.C במשך שנים רבות, כולל במלחמת העולם השנייה. השעון מדויק מאוד, רק לאחר יותר ממאה שנים הוא זייף.
בתום עליית 140 המדרגות במעלה המגדל מצוי תא מעצר. מספרים שישבה בתא בשנת 1902 לוחמת זכויות הנשים אמלין פאנקהרסט. וכן בשנת 1880 חבר פרלמנט שלא רצה להישבע על התנ"ך בעת השפעת חברי הפרלמנט, כי טען שהוא אתאיסט.

ריצ'ארד לב הארי

השוטר בובי

עופות ומיני ציפורים

בודיאיקה ההמלכה המורדת

K3 או תא טלפון אדום

דגל מעל הארמון

אל ארמון באקינגהם הלכתי כמה פעמים. פעם ראשונה כשהייתי בת 12 והתרגשתי מאוד מהארמון ובעיקר מטקס החלפת המשמרות. האמת זהו טקס רב רושם, ובעיקר עבור ילדה שבאה מרחוק. עשרות חיילים לבושים בלבוש די משעשע [בעיקר הכובע השחור], הצועדים בדיוק מדהים, הדורש מן הסתם הרבה מאוד אימונים מייגעים, וכמובן גם תזמורת הצועדת ומזמרת – כל השואו הזה נראה שבעיקר נועד לתיירים או נכון יותר לומר שבעיקר מושך את מיליוני התיירים הבאים לבקר בלונדון ומבקשים לצפות במסורת ארוכת השנים. לעתים, המלכה עצמה בכלל לא נמצאת בארמון. אז איך יודעים אם המלכה בארמון? פשוט מאוד – אם אתם רואים דגל המתנוסס מעל הארמון – הרי שהמלכה בביתה שבארמון. לא כל כך פשוט העניין. יש גם בעל משרה האחראי על הדגל המונף מעל הארמון, ולא רק דגל אחד מונף מעל הארמון – הכל תלוי בתנועת בית המלוכה. עד לשנת 1997 הדגל היחידי שהונף מעל הארמון היה דגל בית המלוכה [זה שבתמונה]. השינוי בא בעקבות מותה של הנסיכה דיינה. פעם סיפרו לי, שבימים הקשים של האבל על מותה, המלכה לא שהתה בארמון ובאותם ימים, כשהמלכה לא שהתה בארמון דגל לא הונף מעל הבית. אלא שאז הייתה ביקורת ציבורית נוקבת על כך שדגל לא התנוסס ולא ירד לחצי התורן כאות אבל. מאז נערכו שינויים קלים. כשהמלכה אינה בארמון – דגל בריטניה מתנוסס, ומאז גם בימי אבל לאומיים, ומות אישיות ציבורית חשובה או בן ממשפחת המלוכה מורידים את הדגל לחצי התורן, דבר שמעולם לא נהגו לעשות עד למותה של דיינה.

צ'ארלס ה-1

כמה שזה נראה מוזר לראות את המלך צ'ארלס ה-1 רוכב על סוסו כשגבו אל כיכר טרפלגר והגלריה הלאומית והוא מביט קדימה אל עבר רחוב ווייטהול ואל ארמון ווייטהול, המקום שהוציאו אותו להורג. כן, היה זה המלך היחיד שהוצא להורג באנגליה על ידי העם או הפרלמנט.
צ'ארלס ה-1 נולד בשנת 1600 וירש את המלוכה כשהיה בן 25. אומרים עליו שהיה פטרון אומנות ואולי גם ראוותן. הוא הסתכסך עם הפרלמנט, והמחלוקת שלא יושבה הביאה למלחמת אזרחים. הוא ברח מלונדון ולבסוף הסגיר עצמו למתנגדיו. היה זה בשנת 1646. הפרלמנט וקרומוול בראשם הקימו בית משפט מיוחד, אלא שהמלך לא הכיר בבית המשפט וסירב גם להגן על עצמו. מכאן הדרך הייתה קצרה לגזר דינו. הוא נשפט והואשם בבגידה חמורה בממלכת אנגליה. בלילו האחרון הוא לן בארמון סנט ג'יימס, ובבוקר ה-30.1.1649 הוא הובל דרך הפארק אל ארמון ווייטהול והוצא להורג מחוץ לארמון. כתוצאה מכך הוקמה רפובליקה בראשותו של אוליבר קרומוול שהחזיקה מעמד רק 11 שנה – אז שבה אנגליה להיות מלוכה תחת שרביטו של בנו של המלך צ'ארלס.
לפסל סוסו של המלך צ'ארלס ה-1 סיפור מעניין. פסל הברונזה של סוסו נעשה על ידי פסל הוגונוטי. לאחר שהוצא המלך להורג, תכננו להתיך את הפסל. אלא שאז מי שהיה אמור לעשות זאת, מסיבה כל שהיא החביא את הפסל בגינתו. כששבה המלוכה הוא החזיר את הפסל. כאן לא מסתיים סיפור הפסל. במאה ה-19 במהלך התקהלות עלה עיתונאי אחד על הפסל כדי לצפות טוב יותר. משום מה הוא הוציא את חרבו מיד המלך, החרב נפלה על ההמון ונעלמה. אחר כך, הועבר הפסל מלונדון בימי הבליץ של מלחמת העולם השנייה כדי שלא ייהרס, וכשהוחזר לאחר המלחמה דאגו גם כן להשיב למלך את חרבו.

היוניון ג'ק - דגל בריטניה

הדיוק אוף יורק

הדוכס מיורק, פרדריק אוגוסטוס, היה בנו השני של המלך ג'ורג' ה-3, ויש מי שאומר שהיה דווקא בנו המועדף. הוא עמד בראש הצבא הבריטי בתקופה חשובה וערך בו רפורמות שהועילו גם לחייל הפשוט. צעדים אלה הפכו אותו לאהוד ואהוב על הצבא. בימיו התחוללו מלחמות המהפכה הצרפתית – כשבהלכן צבא נפוליאון ניסה לכבוש חלקים לא מבוטלים מאירופה.
פרדריק נולד בשנת 1763 ונפטר בשנת 1827. כשנפטר היה בעל חובות אדירים של שני מליון לירות סטרלינג. השמועות אומרות שהציבו אותו על עמוד גרניט בגובה של כארבעים מטרים כדי שנושיו לא יוכלו להגיע אליו. המונומנט המרשים לזכרו נמצא ב- Waterloo Place, והמדרגות המובילות לשדרת המול מכונות מדרגות הדוכס מיורק. יד הזיכרון בעל עמוד הגרניט שמעליו פסלו של הדוכס הוצב כאן בשנת 1833. פני הדוכס מביטות אל משרדי המלחמה בוויטהול, מלמדות אולי משהו על תפקידו. 169 מדרגות מובילות אל מרפסת תצפית [אינו פתוח לציבור]. את יד הזיכרון מימנו קצינים וחיילים שתרמו יום עבודה עבור מפקדם האהוב שעמד בראש הצבא משנת 1798. מלבד עמוד הגרניט המרשים שאולי לא מוכר לכל אנגלי, זכרו של הדוכס הונצח דווקא בשיר ילדים מפורסם שמוכר כמעט לכל אנגלי.

קשת האדמירלות

הגדה הדרומית של התמזה

בשנים האחרונות הגדה הדרומית החלה למשוך אליה תיירים. אני חושבת שזה בעיקר בזכות האתרים היחסית חדשים הפועלים באזור, שמושכים הרבה מאוד תיירים ומקומיים. הכוונה כמובן לגדה הדרומית של נהר התמזה. האזור מבתי הפרלמנט ועד מרכז האומנויות שליד גשר ווטרלו, הפך לאזור יחסית פופולארי. המבנה הגדול בגדה הדרומית הנמצא מול הפרלמנט היה בעבר משכנו של המועצה העירונית, מעין עיריית-על של העיר לונדון. מוסד זה בוטל באמצע שנות השמונים של המאה ה-20 והיום במבנה יש מלון, אתר "האקווריום של לונדון" וכן "עולמו של דאלי" שמספרים על האתר שהוא קצת הזוי. לאורך הגדה גם "עין לונדון", גלריות שונות, מסעדות ומשכן תרבות לאומנויות של הגדה הדרומית. יש גם טיילת נחמדה לאורך גדת נהר התמזה שנחמד לטייל לאורכה, לאורך הטיילת בעונת התיירות מתקבצים לאזור גם שחקנים, מוקיונים ודומיהם הנמשכים לתיירים הרבים בתקווה לעשות קצת כסף.

צ'יינה טאון

הגלריה הלאומית

בתי הפרלמנט

אין תייר שמבקר בלונדון ולא מגיע לבתי הפרלמנט. בתי הפרלמנט והשעון המפורסם – הביג בן הפכו לאחד המקומות המוכרים ביותר בעולם, ומזמן היו ל"גלויה" לכל תייר באמצעות מצלמתו. בתי הפרלמנט הם לא רק סמל לדמוקרטיה, ולא סתם דמוקרטיה אלא אחת הקדומות בעולם, אלא הם סמל האימפריה הבריטית, של אנגליה ואחד מסמלי העיר.
שמם הרשמי של בתי הפרלמנט הוא "ארמון ווסטמינסטר" המעיד על עברו. במקום נבנה ארמונו של אדוארד המוודא כבר במאה ה-11, אחריו נכנס לארמון זה הכובש החשוב וויליאם מנורמנדי או בשמו וויליאם הכובש. עד שנת 1512 המקום היה ארמונם הרשמי של מלכי אנגליה, והוא הורחב ושופץ במהלך השנים. בשנת 1512 נראה שהנרי ה-8 לא חש מספיק נוח בארמון, וחמד את ארמון וויטהול הסמוך שהיה משכנו של יועצו ווסלי. במהלך השנים נערכו בו שינויים והוא שימש למטרות שונות, אך עם הזמן החלו להתכנס במקום מי שיהפכו לבסוף לנבחרי העם, ולבסוף כאן היה משכנו של בית הנבחרים וכן בית הלורדים.
אחד האירועים המעניינים ביותר המתקשרים למקום [מתוך רבים] הוא סיפורו של גאי פוקס, שקיבל על עצמו את האמונה הקתולית ויחד עם שותפיו זממו לפוצץ את המבנה ולהרוג את המלך ג'יימס הראשון ושריו. אלא, הם נתפסו במרתפי הבניין. מאז, לקראת פתיחת מושב הפרלמנט, עדיין מחפשים ובודקים את המרתפים שומרי הראש של המלכה. מי שמכיר את האנגלים לא יתפלא ויבין מהו כוח המסורת. חוץ מזה בכל שנה ב-5.11 עד היום ישנם זיקוקים בכל שמי לונדון לזכר אותו חמישי בנובמבר 1605.
הבניין נשרף כמעט עד היסוד בשנת 1834 ורק מעט נותר מהמבנה מימי-הביניים. כמה שנים לאחר מכן החלו כבר בשיקום המבנה ומתוך 97 הצעות התקבלה תוכניתו של האדירכל צ'ארלס בארי. המבנה שנבנה הוא זה – מבנה ניאו גותי, מרשים ביותר. גם פנים המבנה יפה ובו שכיות אומנות רבים. אך לא שפר עליו גורלו ובימי הבליץ – במלחמת העולם השנייה ספג הפרלמנט מכה קשה ממטוסי האויב הגרמני, ולאחר המלחמה שוב החלו שיפוצי המבנה.
בימים מסוימים ובבקשה מיוחדת ניתנת אפשרות לבקר בחלק מהמבנה, ואם אינכם יכולים להיכנס מספיק גם להסתכל – בעיקר כשבסביבה אתרים חשובים נוספים כמו קתדרלת ווסטמינסטר, גני ויקטוריה, מגדל התכשיט, כנסיית סנט מרגרט, גשר ווסטמינסטר ועוד.

שלכת בסתיו

אף על פי שלונדון הוא אחד היעדים המועדפים על הישראלים רבים נוטים לומר עליה שהיא אפורה, גשומה, קרה ולא נעימה. אני כל כך לא מסכימה עם זה. כבר שנים שאני לא נוסעת ללונדון בקיץ – כי אז היא לחה כי היא קרובה לים, חמה מאוד, ואין שם מזגנים – ממש עולם שלישי. אין מזגנים לא בתיאטרון, לא ברכבת התחתית וגם לא בבתים. פשוט חם שם ולא נעים. אז זהו כבר שנים שאני נוסעת ללונדון דווקא בסתיו ככל יום משתנה מזג האוויר ולפעמים הוא משתנה כמה פעמים ביום – פעם יורד גשם, אחר כך יש רוח, פתאום חם ויוצאת השמש, אחר כך גם קר. לעיתים היא אפורה ולעיתים היא שמשית – בקיצור סתיו לונדוני מתעתע ומשעשע. אבל יותר מכל אני אוהבת את השלכת של הסתיו – עלי העצים קטנים כמו גדולים נושרים על הכבישים, בפארקים בגנים וברחובות. העלים מצטברים והופכים למטרד ויש מי שתפקידו בחליפה כמובן לאסוף את העלים ברחובות ובפארקים. גוני צבעי העלים אדומים, כתומים, צהובים, ירוקים וחומים כשהם מתייבשים – זה באמת כל כך יפה והכל כל כך לונדוני שבא לי כבר להיות שם שוב בסתיו.

ארמון סנט ג'יימס

אם בזמן שהותכם בלונדון יצא לכם לבקר בארמון המפטון קורט שבהחלט שווה ביקור, תגלו דמיון רב בין הארמון בהמפטון קורט לארמון סנט ג'יימס שבלונדון. אמנם הדמיון הוא רב, אבל כל אחד ישים לב, שהבנייה יותר יפה בהמפטון קורט, והלבנים נראות טובות יותר ויפות יותר. פעם סיפרו לי כי המלך הנרי ה-8, פשוט חמד את ביתו של עוזרו שבנה בהמפטון קורט. לפני שדאג להרוג את העוזר ולהחרים את רכושו, ניסה בכל זאת, לבנות משהו דומה. גם אם המבנה פחות מושקע ונראה עלוב יותר. בכל זאת, תוכלו לראות את אחד הארמונות העתיקים בלונדון, בעל סגנון טיודורי יפה.
בקרבת ארמון באקינגהם, נמצא ארמון סנט ג'יימס, את שמו ירש מבית החולים למצורעות שעמד כאן עד ימיו של הנרי ה-8 שרכש את המקום. הוא בנה את הארמון בשנת 1532 והמקום הפך למעון ששרת את בית המלוכה במשך דורות. כאן חיו יורשי עצר, נפטרו ונולדו מלכים ומלכות וכאן נערכו אירועים חשובים שהם חלק מההיסטוריה האנגלית המלכותית.
בתו של הנרי, מרי ה-1 נפטרה במקום, ואליזבת' ערכה כאן הצגות, אן ילדה את רוב ילדיה במקום, וצ'ארלס ה-1 לן כאן את לילו האחרון לפני שערפו את ראשו עם שחר בשנת 1649. הארמון הפך למעון רשמי, לאחר שארמון וויטהול נשרף בשנת 1698 ונותר ככזה עד לשנת 1867 כשעברה בית המלוכה לארמון באקינגהם. עד היום חיים בו חלק מבני משפחת המלוכה, והוא עדיין ממלא תפקיד רשמי וטקסי.
גם ארמון זה סבל משריפות כדוגמת 1809, ובימי הבליץ במלחמת העולם השנייה ספג לא מעט פגיעות. הוא שופץ, והוא יפה לטעמי. אך זכרו שאינו פתוח לציבור. מה שכן תוכלו לראות הם חיילי משמר המלכה העומדים על שפת הרחוב – זה טוב למי שרוצה לראות אותם מקרוב.

גרין פארק

לונדון מלאה בפארקים וגינות. תמיד סיפרו לי איך המהפכה התעשייתית הביאה לצד המודרנה והקדמה גם כמה חולות רעות. מסיפורי דיקינס עולה יפה חלק מהתוצאות של מהפכה זו, משכנות העוני וה"סלאמס" של העיר, פירוק המשפחות עם ההגירה לעיר הגדולה, עוני מחפיר, יתמות נוראה והרבה פיח, זיהום אוויר ומה לא. כנראה שבעקבות אלה נולדו האיגודים המקצועיים, רעיונות הרווחה וגם ניסיונות לפתרון בעיות הזיהום ומראה העיר. לונדון היא דוגמא לעיר גנים. עיר שבה נוצרו ריאות ירוקות באמצעות גנים, ועיר שממנה הוציאו לבסוף את מרבית התעשייה. ובאמת יש בה הרבה ירוק. מלבד הפארקים הגדולים שחלקם היו שייכים למלוכה, נוספו הרבה גנים ציבוריים ופרטיים.
כייף לטייל בעיר שבה גנים בכל פינה, סתם ככה באמצע היום לרדת לפארק. לנוח, או לקרוא בספר, או להכין פיקניק עם חברים. תמצאו בפארקים אלה הרבה רצים והולכים, או חברים שיושבים ומדברים, וכמובן משפחות עם ילדים והרבה מאוד תיירים.
דווקא גרין פארק הוא לא מהפרקים הפופולאריים במובנים אלה. הפארק נטול פרחים, בריכות מלאכותיות, דוכני גלידה או קפה ושאר אירועי תרבות. כאן דשא ועצים וזה הכל. יש אנשים שיושבים ונחים, אבל לרוב במקום זה אנשים פשוט חוצים את הפארק בדרכם ליעד אחר. הפארק גדול ומשתרע על 480 דונם. בעבר הרחוק נהגו לקבור כאן את המתים של בית החולים למצורעים סינט ג'יימס שעמד בסמוך למקום עד המאה ה-16. פעם אמרו לי שפרחים לא גדלים כאן בשל עובדה זו. במשך שנים היה המקום אחו, שדה פראי. הנרי השמיני תחם את האזור, והמלך צ'ארלס ה-2 במאה ה-17 הפך אותו לפארק מלכותי. הוא הוסיף שבילים, אולי גם עצים, בית קרח, ונהג לצאת לצייד במקום. ובכתובים מספרים כי נהג לטייל כאן עם פילגשיו. בעבר נערכו כאן אירועים חגיגיים ורשמיים, כמו הפרחת בלונים פורחים, מופעי זיקוקים המוניים ועוד, ובתקופות שונות הפך הפארק לשטח של דו-קרב.

שוק פטיקוט ליין

האיסט אנד [East end] בלונדון הופך בשנים האחרונות לאזור תוסס ואופנתי. כן, זה קצת קשה להאמין, אם הייתם שם הייתם מבינים מדוע. עם זאת, יש משהו טרנדי בזה שמקומות של הקצה שהם קצת שוליים פתאום מתרוממים כי באו לשם כמה אנשי רוח, יוצרים, או אומנים. אומרים שכך קורה גם במזרח לונדון.
מזרח לונדון למי שלא יודע, תמיד נקשר לשם מהגר – לכאן הגיעו ההוגונוטים הצרפתים, הפרוטסטנטים שברחו מציפורני הקתולים, והפליטים היהודים. עכשיו נמצאים שם מוסלמים בנגלדשים ואחרים. במזרח לונדון החיים נראים אפורים יותר, הבתים קטנים יותר ודלים יותר, והכול צפוף יותר. כן, זה אמנם קצת פחות יפה, אבל זה באמת עניין של טעם. כששאלתי חברים בלונדון אם הם רוצים לטייל איתי באיסט אנד – אמרה לי חברה שהיא מעולם לא הייתה שם [זו חברה שנולדה וחיה שם כבר למעלה משלושים שנה]. ואני, כשביקרתי שם בשנה שעברה והלכתי לחפש את העבר היהודי של האיסט אנד מצאתי את עצמי לא פעם לבדי בתוך המון מוסלמי – ומידי פעם נזכרתי שאני בעצם בלונדון – אבל היה קשה למצוא אנגלים באותם רחובות. ואיך כל זה קשור לשוק פטיקוט ליין? כי תמיד כשאני הולכת לאיסט אנד אני מוצאת את עצמי גם בשוק. ומה יש בשוק זה? האמת היא שלא כלום. זה סתם שוק, מוכרים שם הכול, לא דברים שבדרך כלל אחפש בלונדון, אבל לפעמים גם שם אפשר למצוא משהו מעניין. מסתבר ששוק היה כאן כבר במאה ה-17, ובו מכרו כמו היום בגדים. במאה ה-19 כשהאזור היה מאוד יהודי היו בו מוכרים יהודים רבים, ויידיש הייתה שפת המקום. אולי בגלל עובדה זו, שמעתי לא פעם אנשים מכנים את השוק – השוק היהודי – על אף שאין בו דבר יהודי לא היום ואולי גם לא אז חוץ מהרבה מוכרים יהודיים.
השוק הומה ותוסס בימי ראשון, צפוף, רועש ולפעמים אי אפשר לראות את הדוכנים מרוב אנשים. אומרים שבשעה 14:00 כבר אין מה לעשות בו, אני לא יודעת, אף פעם לא נשארתי עד שעה זו. ולמה קוראים לשוק פטיקוט? פטיקוט הוא מחוך, ופעם סיפרו לי שכמו שהיום צריך להיזהר מכייסים וגנבים – אז גם אז היה המצב כך: אישה שנכנסה לשוק יצאה ממנו רק עם מחוך בשל אותם כייסים. אז אם אתם מתכננים לבקר שם – שימו לב!

אל בית המלוכה - המול

יש מי שיגיד שהמול – השדרה הרחבה והמלכותית המובילה אל ארמון באקינגהם סתמית משהו. יכול להיות, באמת לאורכו אין כמעט דבר המעניין את המטייל. אך מטרת הרחוב, מלכתחילה, הייתה ליצור ציר נסיעה מפואר ופורמאלי לארמון המלכה. ולכן מן הסתם צבעו אדום, צבע מלכותי ומרשים לא רק בצבעו אלא ברוחבו, ובעצי הדולב היפים והגדולים הנטועים לאורכו.
השדרה מתחילה בכיכר טרפלגאר, ועוברת דרך קשרת האדמירלות, צמוד אליה פארק סנט ג'ימסס היפה, אחד הפארקים היפים בעיר, ומצד ימין נמצאים מבנים שונים הקשורים לאצולה ולמלוכה בעבר ובהווה. בסופה של השדרה, בדיוק לפני הארמון, ניצב פסל, מצבת הזיכרון העצום לזכר המלכה ויקטוריה שהייתה מלכת האימפריה הבריטית בשיאה.
מקור שם השדרה הוא משחק שנהגה לשחק החברה הגבוהה והיה פופולארי מאוד במאה ה-17. המשחק שכלל כדור עץ, מחבט ורחוב ארוך נקרא "פאל מאל". הרחוב עוצב במסלולו הזה כבר בימי הרסטורציה, בימי המלך צ'ארלס השני.
ההליכה אולי משעממת, ובכל זאת, יש בה משהו מרשים בעוצמתו ובהליכה אל עבר המקום שאולי לא לכולם חשוב, אך בבריטניה מוסד המלוכה עדיין נחשב למוסד שלא יוותרו עליו בקלות. כאן מתנהלות תהלוכות ולא רק של חיילי המשמר ברוב פאר והדר, בימי ההולדת של המלכה ואירועים חשובים אחרים שאל הרחוב מתנקזים אלפי לונדונים ותיירים. בהחלט קשה להיות תייר בלונדון ולפסוח בדרך כל שהיא על המול.

פארק סנט ג'יימס

בין האתרים המתויירים ביותר בלונדון נמצא פארק מקסים – זהו פארק סנט ג'יימס היפה כל כך. בלונדון יותר מ-3,000 פארקים וגנים, כך מספרים. אומרים שהיה זה חלק מתוכנית עיר הגנים לשיפור זיהום האוויר בעיר בעקבות המהפכה התעשייתית. אין פארק זה חלק מאותו שיפור של פני העיר והאוויר של לונדון – אך בהחלט הוא מוסיף הרבה ירוק, ומקום שפשוט כייף לשבת בו, לנוח בו מיום סיור, לאכול ולשתות קפה וליהנות מהפרחים, הדשא וכל בעלי החיים הייחודיים במקום.
הנרי השמיני מסתבר קנה את השטח הזה שהיה ביצתי מבית החולים סנט ג'יימס לנשים מצורעות, ומכאן שמו. הוא ייבש את הביצות, והביא למקום עדרי איילים. בתו, המלכה אליזבת', נהגה לצוד בגינות אלו. ובמאה ה-17 לאחר שנים של הזנחה, לאחר שבריטניה הייתה לרפובליקה קצרת ימים, ושב מלך לכס המלכות – היה זה צ'ארלס השני שהחיה את המקום, שיפץ אותו ועיצב אותו מחדש. בימי גלותו ישב בצרפת ולמד מהם גינון ואהבה לאסטטיקה. מסורת היא כי התייעץ עם אדריכל הנוף הצרפתי לה נוטרה שעיצב את גני ורסיי שהיו אהובים על המלך צ'ארלס. נטעו עצים, נוסף אגם והובאו עופות מים. כנראה שהוא כל כך אהב את המקום שהיו רואים אותו מתהלך בפארק עם פלגשיו השונות וכלבו ואף נראה שוחה באגם.
לאחר מכן שוב התדרדר מצבו של הפארק והמקום משך אנשים מפוקפקים ויצאניות רבות, ורק במאה ה-19 החלו שוב לטפח אותו. זהו אחד הפארקים היפים בעיר. מצד אחד הוא נראה טבעי כאילו לא נגעה בו יד אדם, אך בחלקים רבים של הפארק שפע של פרחים ועיצוב גינות מרשים ושילובי צבעי הפרחים פשוט גורמים למטייל להמשיך לטייל או לשבת בגינות. בפארק שבילי הליכה רבים, וספסלים אל מול האגם שבו שפע מיני עופות מים וביניהם גם ברבורים, אווזים, ברווזים וגם שקנאים רבים. האנגלים והאמת היא שגם התיירים אוהבים להאכיל את העופות – ותראו אנשים שברור כי בכל יום הם מופיעים במקום עם פירורי לחם ומיני מזון אחרים. גם בעלי החיים והעופות בכללם כבר התרגלו לבני האדם ולהמונים – הם כבר לא מפחדים.
פעם אחת הייתי בפארק יחד עם אחיותיי. אז הן היו קטנות, אולי בנות חמש ושבע. ישבנו על הספסל לנוח, הוצאתי את הסנדוויץ' שלי והתחלתי לאכול – ברבור או אווז חצוף התקרב אלי והוציא לי את הסנדוויץ' מהפה. אני שלא ממש שמחתי לחלוק את האוכל איתו נתתי לו את הסנדוויץ'. ואחיותיי שראו את התעוזה של האווזים החלו זורקות עלי חתיכות מהאוכל שלהן. האווז בלי להתבלבל החל מתקרב אלי, עמדתי על הספסל, וכמעט שגם הוא, קפצתי מעל הספסל, והוא אחרי, הן המשיכו לזרוק, והוא אחרי, אני רצה והוא אחרי. הן לא הפסיקו לצחוק, וגם אני, עד שבסוף איבדתי את הסבלנות לאור הריחות וההפרשות של האווז שרדף אחרי.
בגן מקומות קסומים לנוח, לאכול, לשתות ולפעמים גם תמצאו דוכני שתייה, ואפילו מעין בית קפה. אבל מי שבאמת אוהב את הפארקים בלונדון יכול להצטרף לסיורים המודרכים [בדרך כלל בחינם] הנערכים בפארק ומספרים את סיפורו של הפארק ומציגים את הצמחייה והחי.

"עין לונדון" או גלגל המילניום

כשביקרתי בקיץ של שנת 2002 בלונדון חשבתי שאולי שנתיים לאחר חגיגות המיליניום יהיו פחות תיירים בתור הארוך ל"עין לונדון" - הגלגל הענק שעד שנת 2006 היה הגלגל הגדול ביותר בעולם, אז ניצחו אותם היפנים. אמנם לא ראיתי באתר החדש משהו מיוחד, אלא סתם עוד גלגל - עוד גימיק לתיירים, אך כן רציתי לעלות עליו ולהשקיף לעבר לונדון. כשהגעתי לתור, נוכחתי לראות עד כמה טעיתי ועד כמה הוא ארוך. ובאמת מהר מאוד "הלונדון איי" היה לחלק מנופה של העיר, ואולי הייתם מצפים שבעיר שמרנית כזו יהיו לאתר החדש קשיי התאקלמות, ואולי ידחו אותו ולא יבינו כיצד הגלגל המודרני הוחדר ללב העיר בגדה הדרומית מול אתריה ההיסטוריים החשובים של לונדון. אך למרות כל זאת הפך הגלגל עד מהרה לחלק בלתי נפרד מהעיר, ומסתבר, שהגלגל הוא אתר תיירות מצליח ומצוין כי מבקרים בו בממוצע בשנה כ-3.5 מיליון תיירים [אלינו לארץ מגיעים בקושי 1.5 תיירים בשנה].
ובכן, חיכיתי בתור ועליתי לתא שאליו יכולים להיכנס עוד 24 נוסעים, כאשר ישנם 32 תאים כאלה, ובסך הכל יכולים לעלות בו זמנית 800 נוסעים. גובה הגלגל מתנשא ל-135 מטרים, תנועתו איטית מאוד, וסיבוב אורך כמחצית השעה. טוב, אז היה נחמד, במקרה הייתה ראות טובה, ונכון שאומרים שרואים למרחק של כ-40 ק"מ וביום טוב ניתן לראות עד לארמון ווינזור שמחוץ ללונדון. אז אמנם לא ראיתי את ווינזור וייתכן שפשוט לא זיהיתי, הנוף היה יפה, ואם הנכם אוהבים את לונדון אז מן הסתם יהיה לכם קל ליהנות מהתצפית הזו. נהניתי, היה נחמד, אך לא הייתי עושה זאת שוב. משפחות עם ילדים בוודאי ימצאו את המקום כאתר שיתאים להם, וזהו!

כיכר טרפלגר

גם אם איני מתכננת, בכל פעם שאני מגיעה ללונדון, מובילות אותי רגליי בסופו של דבר לכיכר טרפלגר. האמת היא שאין הרבה מה לעשות בכיכר אלא היא ממוקמת בצומת דרכים חשובה בעיר, ובצומת דרכים חשובה לא פחות עבור התייר הממוצע.
אם ברצונכם לבקר בגלריה הלאומית שזהו ודאי אתר חובה, גם אם אינכם מבינים גדולים באומנות ואתם הולכים לראות את החלפת המשמרות בארמון באקינגהם, הייתי ממליצה לכם להגיע לארמון דווקא דרך כיכר זו, ולצעוד בשדרות המול המרשימה הצבועה אדום מלכותי אל הארמון. אם הנכם מתכננים לבקר בבתי הפרלמנט, גם מכאן הדרך לווייטהול נוחה בעיקר אם תרצו לראות בדרך את משמר הפרשים ומבני שלטון מרשימים.
ואם זו היא הפעם הראשונה שלכם בלונדון, אז אולי באמת כדאי שתקפצו לכיכר שהרי היא באמת אחד מסמלי העיר. כיכר זו היא הגדולה בלונדון, ובה התכנסו עוד במאה ה-19 לוויכוחים פוליטיים, הפגנות ומחאות. אני זוכרת הפגנה אחת שאליה נקלעתי לפני מספר שנים. היה זה מספר חודשים לאחר פיגועי מגדלי התאומים בניו-יורק בספטמבר 2000. הייתי בדרכי לגלריה הלאומית, מסוק חג בשמיים ונחילי אדם שטפו את הרחובות וכמעט דרסו אותי. כשהגעתי לכיכר התגלתה לעיני הכיכר בשעת הפגנה – בין המוסלמים הקיצונים ובין מוסלמים מתונים - כך הסבירו לי אנשים שסקרו מנגד את המתחולל בכיכר. אלה במיקרופונים טענו כי בריטניה משפילה את המוסלמים, ואלה שאגו בקריאות נגד. בין שני המחנות ניצבו עשרות רבות של שוטרים. על אף שחששתי פניתי להמון, הרחתי את הלהט, ראיתי את המתח, וחשתי בצפיפות המפחידה – הנה בעוד רגע מתחילה כאן תגרה. נבהלתי ורצתי חזרה לגלריה. שם שקעתי בציורי העבר המזהיר של המערב.
אבל תושבי לונדון יודעים להפיק מהכיכר קצת יותר מהפגנות ומחאות. כאן, בכל ניצחון מזהיר בכדורגל או רוגבי מתכנסים אלפים וחוגגים, ולכאן כבר מאז סוף מלחמת העולם השנייה שולחת נורבגיה עבור תושבי לונדון מתנה לאות תודה על עזרת בריטניה במלחמה. הם שולחים עץ אשוח ענק שמקשט את הכיכר לקראת חג המולד. בערב יום השנה הנוצרי כמובן, פונים רבבות לכיכר בקור מקפיא לחגוג את כניסת השנה החדשה, ולהתנשק בדיוק כשהביג-בן משמיע את צלצולו בחצות. בכל ימות השנה לא תמצאו כאן כיכר ריקה, תיירים הבאים לכיכר שהיא סמל, נחים כאן, אוכלים ומצטלמים. גם מקומיים יושבים כאן אך לרוב אני רואה כאן תיירים. הרבה תיירים, והרבה יונים. בעבר היו מאכילים את היונים והייתה זו אטרקציה גדולה. אך משנת 2003 יצא חוק ועימו גם אזהרה לקנס כספי שאסור להאכיל את היונים. היונים, מסתבר, הורסות את הפסלים בהפרשותיהן.
אז מה יש בכיכר? קודם כל עד ראשית המאה ה-19 נמצאו במקום זה אורוות הארמון המלכותי, והאדריכל ג'ון נאש תכנן כאן כיכר מרשימה, אך הוא נפטר ולא ראה את הכיכר העתידית. עבודות הכיכר המרשימה יצאו לפועל בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 על ידי האדריכל צ'ארלס בארי. אגב, מכאן נוהגים למדוד את המרחקים מלונדון, ובכיכר עצמה אם תחפשו היטב תמצאו את המידות של האינץ', foot, והיארד. בשנות הארבעים הוסיפו את עמוד הגרניט המרשים שמתנשא לגובה של כ-40 מטר, ועליו דמותו של האדמירל הנערץ נלסון, המנצח הגדול של קרב טרפלגר משנת 1805. היה זה קרב חשוב מאוד. נפוליאון שתכנן לפלוש לבריטניה עם צי ספרדי נלחם מול מיעוט בריטי. אף לא אחת מהספינות של הבריטים נלכדו בים. הקרב המזהיר שבו ניצחו הבריטים סימן את בריטניה לצי החזק לכמאה שנים – אך בקרב נפל האדמירל האהוב. בבסיס העמוד תוכלו לראות תמונות מהקרבות בהם השתתף. אלה נוצקו בתבליט ברונזה, שהותכה מתותחי האויב. סביב התבליט אריות ענק, וגם מספר מזרקות מצויות בכיכר. כן תוכלו לראות פסלים נוספים ואפילו מעמד רביעי שלא היה בשימוש עשרות שנים, והיום משמש כמעמד למוצגים פיסוליים אומנותיים מתחלפים.