גרין פארק

לונדון מלאה בפארקים וגינות. תמיד סיפרו לי איך המהפכה התעשייתית הביאה לצד המודרנה והקדמה גם כמה חולות רעות. מסיפורי דיקינס עולה יפה חלק מהתוצאות של מהפכה זו, משכנות העוני וה"סלאמס" של העיר, פירוק המשפחות עם ההגירה לעיר הגדולה, עוני מחפיר, יתמות נוראה והרבה פיח, זיהום אוויר ומה לא. כנראה שבעקבות אלה נולדו האיגודים המקצועיים, רעיונות הרווחה וגם ניסיונות לפתרון בעיות הזיהום ומראה העיר. לונדון היא דוגמא לעיר גנים. עיר שבה נוצרו ריאות ירוקות באמצעות גנים, ועיר שממנה הוציאו לבסוף את מרבית התעשייה. ובאמת יש בה הרבה ירוק. מלבד הפארקים הגדולים שחלקם היו שייכים למלוכה, נוספו הרבה גנים ציבוריים ופרטיים.
כייף לטייל בעיר שבה גנים בכל פינה, סתם ככה באמצע היום לרדת לפארק. לנוח, או לקרוא בספר, או להכין פיקניק עם חברים. תמצאו בפארקים אלה הרבה רצים והולכים, או חברים שיושבים ומדברים, וכמובן משפחות עם ילדים והרבה מאוד תיירים.
דווקא גרין פארק הוא לא מהפרקים הפופולאריים במובנים אלה. הפארק נטול פרחים, בריכות מלאכותיות, דוכני גלידה או קפה ושאר אירועי תרבות. כאן דשא ועצים וזה הכל. יש אנשים שיושבים ונחים, אבל לרוב במקום זה אנשים פשוט חוצים את הפארק בדרכם ליעד אחר. הפארק גדול ומשתרע על 480 דונם. בעבר הרחוק נהגו לקבור כאן את המתים של בית החולים למצורעים סינט ג'יימס שעמד בסמוך למקום עד המאה ה-16. פעם אמרו לי שפרחים לא גדלים כאן בשל עובדה זו. במשך שנים היה המקום אחו, שדה פראי. הנרי השמיני תחם את האזור, והמלך צ'ארלס ה-2 במאה ה-17 הפך אותו לפארק מלכותי. הוא הוסיף שבילים, אולי גם עצים, בית קרח, ונהג לצאת לצייד במקום. ובכתובים מספרים כי נהג לטייל כאן עם פילגשיו. בעבר נערכו כאן אירועים חגיגיים ורשמיים, כמו הפרחת בלונים פורחים, מופעי זיקוקים המוניים ועוד, ובתקופות שונות הפך הפארק לשטח של דו-קרב.

שוק פטיקוט ליין

האיסט אנד [East end] בלונדון הופך בשנים האחרונות לאזור תוסס ואופנתי. כן, זה קצת קשה להאמין, אם הייתם שם הייתם מבינים מדוע. עם זאת, יש משהו טרנדי בזה שמקומות של הקצה שהם קצת שוליים פתאום מתרוממים כי באו לשם כמה אנשי רוח, יוצרים, או אומנים. אומרים שכך קורה גם במזרח לונדון.
מזרח לונדון למי שלא יודע, תמיד נקשר לשם מהגר – לכאן הגיעו ההוגונוטים הצרפתים, הפרוטסטנטים שברחו מציפורני הקתולים, והפליטים היהודים. עכשיו נמצאים שם מוסלמים בנגלדשים ואחרים. במזרח לונדון החיים נראים אפורים יותר, הבתים קטנים יותר ודלים יותר, והכול צפוף יותר. כן, זה אמנם קצת פחות יפה, אבל זה באמת עניין של טעם. כששאלתי חברים בלונדון אם הם רוצים לטייל איתי באיסט אנד – אמרה לי חברה שהיא מעולם לא הייתה שם [זו חברה שנולדה וחיה שם כבר למעלה משלושים שנה]. ואני, כשביקרתי שם בשנה שעברה והלכתי לחפש את העבר היהודי של האיסט אנד מצאתי את עצמי לא פעם לבדי בתוך המון מוסלמי – ומידי פעם נזכרתי שאני בעצם בלונדון – אבל היה קשה למצוא אנגלים באותם רחובות. ואיך כל זה קשור לשוק פטיקוט ליין? כי תמיד כשאני הולכת לאיסט אנד אני מוצאת את עצמי גם בשוק. ומה יש בשוק זה? האמת היא שלא כלום. זה סתם שוק, מוכרים שם הכול, לא דברים שבדרך כלל אחפש בלונדון, אבל לפעמים גם שם אפשר למצוא משהו מעניין. מסתבר ששוק היה כאן כבר במאה ה-17, ובו מכרו כמו היום בגדים. במאה ה-19 כשהאזור היה מאוד יהודי היו בו מוכרים יהודים רבים, ויידיש הייתה שפת המקום. אולי בגלל עובדה זו, שמעתי לא פעם אנשים מכנים את השוק – השוק היהודי – על אף שאין בו דבר יהודי לא היום ואולי גם לא אז חוץ מהרבה מוכרים יהודיים.
השוק הומה ותוסס בימי ראשון, צפוף, רועש ולפעמים אי אפשר לראות את הדוכנים מרוב אנשים. אומרים שבשעה 14:00 כבר אין מה לעשות בו, אני לא יודעת, אף פעם לא נשארתי עד שעה זו. ולמה קוראים לשוק פטיקוט? פטיקוט הוא מחוך, ופעם סיפרו לי שכמו שהיום צריך להיזהר מכייסים וגנבים – אז גם אז היה המצב כך: אישה שנכנסה לשוק יצאה ממנו רק עם מחוך בשל אותם כייסים. אז אם אתם מתכננים לבקר שם – שימו לב!

אל בית המלוכה - המול

יש מי שיגיד שהמול – השדרה הרחבה והמלכותית המובילה אל ארמון באקינגהם סתמית משהו. יכול להיות, באמת לאורכו אין כמעט דבר המעניין את המטייל. אך מטרת הרחוב, מלכתחילה, הייתה ליצור ציר נסיעה מפואר ופורמאלי לארמון המלכה. ולכן מן הסתם צבעו אדום, צבע מלכותי ומרשים לא רק בצבעו אלא ברוחבו, ובעצי הדולב היפים והגדולים הנטועים לאורכו.
השדרה מתחילה בכיכר טרפלגאר, ועוברת דרך קשרת האדמירלות, צמוד אליה פארק סנט ג'ימסס היפה, אחד הפארקים היפים בעיר, ומצד ימין נמצאים מבנים שונים הקשורים לאצולה ולמלוכה בעבר ובהווה. בסופה של השדרה, בדיוק לפני הארמון, ניצב פסל, מצבת הזיכרון העצום לזכר המלכה ויקטוריה שהייתה מלכת האימפריה הבריטית בשיאה.
מקור שם השדרה הוא משחק שנהגה לשחק החברה הגבוהה והיה פופולארי מאוד במאה ה-17. המשחק שכלל כדור עץ, מחבט ורחוב ארוך נקרא "פאל מאל". הרחוב עוצב במסלולו הזה כבר בימי הרסטורציה, בימי המלך צ'ארלס השני.
ההליכה אולי משעממת, ובכל זאת, יש בה משהו מרשים בעוצמתו ובהליכה אל עבר המקום שאולי לא לכולם חשוב, אך בבריטניה מוסד המלוכה עדיין נחשב למוסד שלא יוותרו עליו בקלות. כאן מתנהלות תהלוכות ולא רק של חיילי המשמר ברוב פאר והדר, בימי ההולדת של המלכה ואירועים חשובים אחרים שאל הרחוב מתנקזים אלפי לונדונים ותיירים. בהחלט קשה להיות תייר בלונדון ולפסוח בדרך כל שהיא על המול.

פארק סנט ג'יימס

בין האתרים המתויירים ביותר בלונדון נמצא פארק מקסים – זהו פארק סנט ג'יימס היפה כל כך. בלונדון יותר מ-3,000 פארקים וגנים, כך מספרים. אומרים שהיה זה חלק מתוכנית עיר הגנים לשיפור זיהום האוויר בעיר בעקבות המהפכה התעשייתית. אין פארק זה חלק מאותו שיפור של פני העיר והאוויר של לונדון – אך בהחלט הוא מוסיף הרבה ירוק, ומקום שפשוט כייף לשבת בו, לנוח בו מיום סיור, לאכול ולשתות קפה וליהנות מהפרחים, הדשא וכל בעלי החיים הייחודיים במקום.
הנרי השמיני מסתבר קנה את השטח הזה שהיה ביצתי מבית החולים סנט ג'יימס לנשים מצורעות, ומכאן שמו. הוא ייבש את הביצות, והביא למקום עדרי איילים. בתו, המלכה אליזבת', נהגה לצוד בגינות אלו. ובמאה ה-17 לאחר שנים של הזנחה, לאחר שבריטניה הייתה לרפובליקה קצרת ימים, ושב מלך לכס המלכות – היה זה צ'ארלס השני שהחיה את המקום, שיפץ אותו ועיצב אותו מחדש. בימי גלותו ישב בצרפת ולמד מהם גינון ואהבה לאסטטיקה. מסורת היא כי התייעץ עם אדריכל הנוף הצרפתי לה נוטרה שעיצב את גני ורסיי שהיו אהובים על המלך צ'ארלס. נטעו עצים, נוסף אגם והובאו עופות מים. כנראה שהוא כל כך אהב את המקום שהיו רואים אותו מתהלך בפארק עם פלגשיו השונות וכלבו ואף נראה שוחה באגם.
לאחר מכן שוב התדרדר מצבו של הפארק והמקום משך אנשים מפוקפקים ויצאניות רבות, ורק במאה ה-19 החלו שוב לטפח אותו. זהו אחד הפארקים היפים בעיר. מצד אחד הוא נראה טבעי כאילו לא נגעה בו יד אדם, אך בחלקים רבים של הפארק שפע של פרחים ועיצוב גינות מרשים ושילובי צבעי הפרחים פשוט גורמים למטייל להמשיך לטייל או לשבת בגינות. בפארק שבילי הליכה רבים, וספסלים אל מול האגם שבו שפע מיני עופות מים וביניהם גם ברבורים, אווזים, ברווזים וגם שקנאים רבים. האנגלים והאמת היא שגם התיירים אוהבים להאכיל את העופות – ותראו אנשים שברור כי בכל יום הם מופיעים במקום עם פירורי לחם ומיני מזון אחרים. גם בעלי החיים והעופות בכללם כבר התרגלו לבני האדם ולהמונים – הם כבר לא מפחדים.
פעם אחת הייתי בפארק יחד עם אחיותיי. אז הן היו קטנות, אולי בנות חמש ושבע. ישבנו על הספסל לנוח, הוצאתי את הסנדוויץ' שלי והתחלתי לאכול – ברבור או אווז חצוף התקרב אלי והוציא לי את הסנדוויץ' מהפה. אני שלא ממש שמחתי לחלוק את האוכל איתו נתתי לו את הסנדוויץ'. ואחיותיי שראו את התעוזה של האווזים החלו זורקות עלי חתיכות מהאוכל שלהן. האווז בלי להתבלבל החל מתקרב אלי, עמדתי על הספסל, וכמעט שגם הוא, קפצתי מעל הספסל, והוא אחרי, הן המשיכו לזרוק, והוא אחרי, אני רצה והוא אחרי. הן לא הפסיקו לצחוק, וגם אני, עד שבסוף איבדתי את הסבלנות לאור הריחות וההפרשות של האווז שרדף אחרי.
בגן מקומות קסומים לנוח, לאכול, לשתות ולפעמים גם תמצאו דוכני שתייה, ואפילו מעין בית קפה. אבל מי שבאמת אוהב את הפארקים בלונדון יכול להצטרף לסיורים המודרכים [בדרך כלל בחינם] הנערכים בפארק ומספרים את סיפורו של הפארק ומציגים את הצמחייה והחי.

"עין לונדון" או גלגל המילניום

כשביקרתי בקיץ של שנת 2002 בלונדון חשבתי שאולי שנתיים לאחר חגיגות המיליניום יהיו פחות תיירים בתור הארוך ל"עין לונדון" - הגלגל הענק שעד שנת 2006 היה הגלגל הגדול ביותר בעולם, אז ניצחו אותם היפנים. אמנם לא ראיתי באתר החדש משהו מיוחד, אלא סתם עוד גלגל - עוד גימיק לתיירים, אך כן רציתי לעלות עליו ולהשקיף לעבר לונדון. כשהגעתי לתור, נוכחתי לראות עד כמה טעיתי ועד כמה הוא ארוך. ובאמת מהר מאוד "הלונדון איי" היה לחלק מנופה של העיר, ואולי הייתם מצפים שבעיר שמרנית כזו יהיו לאתר החדש קשיי התאקלמות, ואולי ידחו אותו ולא יבינו כיצד הגלגל המודרני הוחדר ללב העיר בגדה הדרומית מול אתריה ההיסטוריים החשובים של לונדון. אך למרות כל זאת הפך הגלגל עד מהרה לחלק בלתי נפרד מהעיר, ומסתבר, שהגלגל הוא אתר תיירות מצליח ומצוין כי מבקרים בו בממוצע בשנה כ-3.5 מיליון תיירים [אלינו לארץ מגיעים בקושי 1.5 תיירים בשנה].
ובכן, חיכיתי בתור ועליתי לתא שאליו יכולים להיכנס עוד 24 נוסעים, כאשר ישנם 32 תאים כאלה, ובסך הכל יכולים לעלות בו זמנית 800 נוסעים. גובה הגלגל מתנשא ל-135 מטרים, תנועתו איטית מאוד, וסיבוב אורך כמחצית השעה. טוב, אז היה נחמד, במקרה הייתה ראות טובה, ונכון שאומרים שרואים למרחק של כ-40 ק"מ וביום טוב ניתן לראות עד לארמון ווינזור שמחוץ ללונדון. אז אמנם לא ראיתי את ווינזור וייתכן שפשוט לא זיהיתי, הנוף היה יפה, ואם הנכם אוהבים את לונדון אז מן הסתם יהיה לכם קל ליהנות מהתצפית הזו. נהניתי, היה נחמד, אך לא הייתי עושה זאת שוב. משפחות עם ילדים בוודאי ימצאו את המקום כאתר שיתאים להם, וזהו!

כיכר טרפלגר

גם אם איני מתכננת, בכל פעם שאני מגיעה ללונדון, מובילות אותי רגליי בסופו של דבר לכיכר טרפלגר. האמת היא שאין הרבה מה לעשות בכיכר אלא היא ממוקמת בצומת דרכים חשובה בעיר, ובצומת דרכים חשובה לא פחות עבור התייר הממוצע.
אם ברצונכם לבקר בגלריה הלאומית שזהו ודאי אתר חובה, גם אם אינכם מבינים גדולים באומנות ואתם הולכים לראות את החלפת המשמרות בארמון באקינגהם, הייתי ממליצה לכם להגיע לארמון דווקא דרך כיכר זו, ולצעוד בשדרות המול המרשימה הצבועה אדום מלכותי אל הארמון. אם הנכם מתכננים לבקר בבתי הפרלמנט, גם מכאן הדרך לווייטהול נוחה בעיקר אם תרצו לראות בדרך את משמר הפרשים ומבני שלטון מרשימים.
ואם זו היא הפעם הראשונה שלכם בלונדון, אז אולי באמת כדאי שתקפצו לכיכר שהרי היא באמת אחד מסמלי העיר. כיכר זו היא הגדולה בלונדון, ובה התכנסו עוד במאה ה-19 לוויכוחים פוליטיים, הפגנות ומחאות. אני זוכרת הפגנה אחת שאליה נקלעתי לפני מספר שנים. היה זה מספר חודשים לאחר פיגועי מגדלי התאומים בניו-יורק בספטמבר 2000. הייתי בדרכי לגלריה הלאומית, מסוק חג בשמיים ונחילי אדם שטפו את הרחובות וכמעט דרסו אותי. כשהגעתי לכיכר התגלתה לעיני הכיכר בשעת הפגנה – בין המוסלמים הקיצונים ובין מוסלמים מתונים - כך הסבירו לי אנשים שסקרו מנגד את המתחולל בכיכר. אלה במיקרופונים טענו כי בריטניה משפילה את המוסלמים, ואלה שאגו בקריאות נגד. בין שני המחנות ניצבו עשרות רבות של שוטרים. על אף שחששתי פניתי להמון, הרחתי את הלהט, ראיתי את המתח, וחשתי בצפיפות המפחידה – הנה בעוד רגע מתחילה כאן תגרה. נבהלתי ורצתי חזרה לגלריה. שם שקעתי בציורי העבר המזהיר של המערב.
אבל תושבי לונדון יודעים להפיק מהכיכר קצת יותר מהפגנות ומחאות. כאן, בכל ניצחון מזהיר בכדורגל או רוגבי מתכנסים אלפים וחוגגים, ולכאן כבר מאז סוף מלחמת העולם השנייה שולחת נורבגיה עבור תושבי לונדון מתנה לאות תודה על עזרת בריטניה במלחמה. הם שולחים עץ אשוח ענק שמקשט את הכיכר לקראת חג המולד. בערב יום השנה הנוצרי כמובן, פונים רבבות לכיכר בקור מקפיא לחגוג את כניסת השנה החדשה, ולהתנשק בדיוק כשהביג-בן משמיע את צלצולו בחצות. בכל ימות השנה לא תמצאו כאן כיכר ריקה, תיירים הבאים לכיכר שהיא סמל, נחים כאן, אוכלים ומצטלמים. גם מקומיים יושבים כאן אך לרוב אני רואה כאן תיירים. הרבה תיירים, והרבה יונים. בעבר היו מאכילים את היונים והייתה זו אטרקציה גדולה. אך משנת 2003 יצא חוק ועימו גם אזהרה לקנס כספי שאסור להאכיל את היונים. היונים, מסתבר, הורסות את הפסלים בהפרשותיהן.
אז מה יש בכיכר? קודם כל עד ראשית המאה ה-19 נמצאו במקום זה אורוות הארמון המלכותי, והאדריכל ג'ון נאש תכנן כאן כיכר מרשימה, אך הוא נפטר ולא ראה את הכיכר העתידית. עבודות הכיכר המרשימה יצאו לפועל בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 על ידי האדריכל צ'ארלס בארי. אגב, מכאן נוהגים למדוד את המרחקים מלונדון, ובכיכר עצמה אם תחפשו היטב תמצאו את המידות של האינץ', foot, והיארד. בשנות הארבעים הוסיפו את עמוד הגרניט המרשים שמתנשא לגובה של כ-40 מטר, ועליו דמותו של האדמירל הנערץ נלסון, המנצח הגדול של קרב טרפלגר משנת 1805. היה זה קרב חשוב מאוד. נפוליאון שתכנן לפלוש לבריטניה עם צי ספרדי נלחם מול מיעוט בריטי. אף לא אחת מהספינות של הבריטים נלכדו בים. הקרב המזהיר שבו ניצחו הבריטים סימן את בריטניה לצי החזק לכמאה שנים – אך בקרב נפל האדמירל האהוב. בבסיס העמוד תוכלו לראות תמונות מהקרבות בהם השתתף. אלה נוצקו בתבליט ברונזה, שהותכה מתותחי האויב. סביב התבליט אריות ענק, וגם מספר מזרקות מצויות בכיכר. כן תוכלו לראות פסלים נוספים ואפילו מעמד רביעי שלא היה בשימוש עשרות שנים, והיום משמש כמעמד למוצגים פיסוליים אומנותיים מתחלפים.