שלכת בסתיו

אף על פי שלונדון הוא אחד היעדים המועדפים על הישראלים רבים נוטים לומר עליה שהיא אפורה, גשומה, קרה ולא נעימה. אני כל כך לא מסכימה עם זה. כבר שנים שאני לא נוסעת ללונדון בקיץ – כי אז היא לחה כי היא קרובה לים, חמה מאוד, ואין שם מזגנים – ממש עולם שלישי. אין מזגנים לא בתיאטרון, לא ברכבת התחתית וגם לא בבתים. פשוט חם שם ולא נעים. אז זהו כבר שנים שאני נוסעת ללונדון דווקא בסתיו ככל יום משתנה מזג האוויר ולפעמים הוא משתנה כמה פעמים ביום – פעם יורד גשם, אחר כך יש רוח, פתאום חם ויוצאת השמש, אחר כך גם קר. לעיתים היא אפורה ולעיתים היא שמשית – בקיצור סתיו לונדוני מתעתע ומשעשע. אבל יותר מכל אני אוהבת את השלכת של הסתיו – עלי העצים קטנים כמו גדולים נושרים על הכבישים, בפארקים בגנים וברחובות. העלים מצטברים והופכים למטרד ויש מי שתפקידו בחליפה כמובן לאסוף את העלים ברחובות ובפארקים. גוני צבעי העלים אדומים, כתומים, צהובים, ירוקים וחומים כשהם מתייבשים – זה באמת כל כך יפה והכל כל כך לונדוני שבא לי כבר להיות שם שוב בסתיו.

ארמון סנט ג'יימס

אם בזמן שהותכם בלונדון יצא לכם לבקר בארמון המפטון קורט שבהחלט שווה ביקור, תגלו דמיון רב בין הארמון בהמפטון קורט לארמון סנט ג'יימס שבלונדון. אמנם הדמיון הוא רב, אבל כל אחד ישים לב, שהבנייה יותר יפה בהמפטון קורט, והלבנים נראות טובות יותר ויפות יותר. פעם סיפרו לי כי המלך הנרי ה-8, פשוט חמד את ביתו של עוזרו שבנה בהמפטון קורט. לפני שדאג להרוג את העוזר ולהחרים את רכושו, ניסה בכל זאת, לבנות משהו דומה. גם אם המבנה פחות מושקע ונראה עלוב יותר. בכל זאת, תוכלו לראות את אחד הארמונות העתיקים בלונדון, בעל סגנון טיודורי יפה.
בקרבת ארמון באקינגהם, נמצא ארמון סנט ג'יימס, את שמו ירש מבית החולים למצורעות שעמד כאן עד ימיו של הנרי ה-8 שרכש את המקום. הוא בנה את הארמון בשנת 1532 והמקום הפך למעון ששרת את בית המלוכה במשך דורות. כאן חיו יורשי עצר, נפטרו ונולדו מלכים ומלכות וכאן נערכו אירועים חשובים שהם חלק מההיסטוריה האנגלית המלכותית.
בתו של הנרי, מרי ה-1 נפטרה במקום, ואליזבת' ערכה כאן הצגות, אן ילדה את רוב ילדיה במקום, וצ'ארלס ה-1 לן כאן את לילו האחרון לפני שערפו את ראשו עם שחר בשנת 1649. הארמון הפך למעון רשמי, לאחר שארמון וויטהול נשרף בשנת 1698 ונותר ככזה עד לשנת 1867 כשעברה בית המלוכה לארמון באקינגהם. עד היום חיים בו חלק מבני משפחת המלוכה, והוא עדיין ממלא תפקיד רשמי וטקסי.
גם ארמון זה סבל משריפות כדוגמת 1809, ובימי הבליץ במלחמת העולם השנייה ספג לא מעט פגיעות. הוא שופץ, והוא יפה לטעמי. אך זכרו שאינו פתוח לציבור. מה שכן תוכלו לראות הם חיילי משמר המלכה העומדים על שפת הרחוב – זה טוב למי שרוצה לראות אותם מקרוב.

גרין פארק

לונדון מלאה בפארקים וגינות. תמיד סיפרו לי איך המהפכה התעשייתית הביאה לצד המודרנה והקדמה גם כמה חולות רעות. מסיפורי דיקינס עולה יפה חלק מהתוצאות של מהפכה זו, משכנות העוני וה"סלאמס" של העיר, פירוק המשפחות עם ההגירה לעיר הגדולה, עוני מחפיר, יתמות נוראה והרבה פיח, זיהום אוויר ומה לא. כנראה שבעקבות אלה נולדו האיגודים המקצועיים, רעיונות הרווחה וגם ניסיונות לפתרון בעיות הזיהום ומראה העיר. לונדון היא דוגמא לעיר גנים. עיר שבה נוצרו ריאות ירוקות באמצעות גנים, ועיר שממנה הוציאו לבסוף את מרבית התעשייה. ובאמת יש בה הרבה ירוק. מלבד הפארקים הגדולים שחלקם היו שייכים למלוכה, נוספו הרבה גנים ציבוריים ופרטיים.
כייף לטייל בעיר שבה גנים בכל פינה, סתם ככה באמצע היום לרדת לפארק. לנוח, או לקרוא בספר, או להכין פיקניק עם חברים. תמצאו בפארקים אלה הרבה רצים והולכים, או חברים שיושבים ומדברים, וכמובן משפחות עם ילדים והרבה מאוד תיירים.
דווקא גרין פארק הוא לא מהפרקים הפופולאריים במובנים אלה. הפארק נטול פרחים, בריכות מלאכותיות, דוכני גלידה או קפה ושאר אירועי תרבות. כאן דשא ועצים וזה הכל. יש אנשים שיושבים ונחים, אבל לרוב במקום זה אנשים פשוט חוצים את הפארק בדרכם ליעד אחר. הפארק גדול ומשתרע על 480 דונם. בעבר הרחוק נהגו לקבור כאן את המתים של בית החולים למצורעים סינט ג'יימס שעמד בסמוך למקום עד המאה ה-16. פעם אמרו לי שפרחים לא גדלים כאן בשל עובדה זו. במשך שנים היה המקום אחו, שדה פראי. הנרי השמיני תחם את האזור, והמלך צ'ארלס ה-2 במאה ה-17 הפך אותו לפארק מלכותי. הוא הוסיף שבילים, אולי גם עצים, בית קרח, ונהג לצאת לצייד במקום. ובכתובים מספרים כי נהג לטייל כאן עם פילגשיו. בעבר נערכו כאן אירועים חגיגיים ורשמיים, כמו הפרחת בלונים פורחים, מופעי זיקוקים המוניים ועוד, ובתקופות שונות הפך הפארק לשטח של דו-קרב.

שוק פטיקוט ליין

האיסט אנד [East end] בלונדון הופך בשנים האחרונות לאזור תוסס ואופנתי. כן, זה קצת קשה להאמין, אם הייתם שם הייתם מבינים מדוע. עם זאת, יש משהו טרנדי בזה שמקומות של הקצה שהם קצת שוליים פתאום מתרוממים כי באו לשם כמה אנשי רוח, יוצרים, או אומנים. אומרים שכך קורה גם במזרח לונדון.
מזרח לונדון למי שלא יודע, תמיד נקשר לשם מהגר – לכאן הגיעו ההוגונוטים הצרפתים, הפרוטסטנטים שברחו מציפורני הקתולים, והפליטים היהודים. עכשיו נמצאים שם מוסלמים בנגלדשים ואחרים. במזרח לונדון החיים נראים אפורים יותר, הבתים קטנים יותר ודלים יותר, והכול צפוף יותר. כן, זה אמנם קצת פחות יפה, אבל זה באמת עניין של טעם. כששאלתי חברים בלונדון אם הם רוצים לטייל איתי באיסט אנד – אמרה לי חברה שהיא מעולם לא הייתה שם [זו חברה שנולדה וחיה שם כבר למעלה משלושים שנה]. ואני, כשביקרתי שם בשנה שעברה והלכתי לחפש את העבר היהודי של האיסט אנד מצאתי את עצמי לא פעם לבדי בתוך המון מוסלמי – ומידי פעם נזכרתי שאני בעצם בלונדון – אבל היה קשה למצוא אנגלים באותם רחובות. ואיך כל זה קשור לשוק פטיקוט ליין? כי תמיד כשאני הולכת לאיסט אנד אני מוצאת את עצמי גם בשוק. ומה יש בשוק זה? האמת היא שלא כלום. זה סתם שוק, מוכרים שם הכול, לא דברים שבדרך כלל אחפש בלונדון, אבל לפעמים גם שם אפשר למצוא משהו מעניין. מסתבר ששוק היה כאן כבר במאה ה-17, ובו מכרו כמו היום בגדים. במאה ה-19 כשהאזור היה מאוד יהודי היו בו מוכרים יהודים רבים, ויידיש הייתה שפת המקום. אולי בגלל עובדה זו, שמעתי לא פעם אנשים מכנים את השוק – השוק היהודי – על אף שאין בו דבר יהודי לא היום ואולי גם לא אז חוץ מהרבה מוכרים יהודיים.
השוק הומה ותוסס בימי ראשון, צפוף, רועש ולפעמים אי אפשר לראות את הדוכנים מרוב אנשים. אומרים שבשעה 14:00 כבר אין מה לעשות בו, אני לא יודעת, אף פעם לא נשארתי עד שעה זו. ולמה קוראים לשוק פטיקוט? פטיקוט הוא מחוך, ופעם סיפרו לי שכמו שהיום צריך להיזהר מכייסים וגנבים – אז גם אז היה המצב כך: אישה שנכנסה לשוק יצאה ממנו רק עם מחוך בשל אותם כייסים. אז אם אתם מתכננים לבקר שם – שימו לב!

אל בית המלוכה - המול

יש מי שיגיד שהמול – השדרה הרחבה והמלכותית המובילה אל ארמון באקינגהם סתמית משהו. יכול להיות, באמת לאורכו אין כמעט דבר המעניין את המטייל. אך מטרת הרחוב, מלכתחילה, הייתה ליצור ציר נסיעה מפואר ופורמאלי לארמון המלכה. ולכן מן הסתם צבעו אדום, צבע מלכותי ומרשים לא רק בצבעו אלא ברוחבו, ובעצי הדולב היפים והגדולים הנטועים לאורכו.
השדרה מתחילה בכיכר טרפלגאר, ועוברת דרך קשרת האדמירלות, צמוד אליה פארק סנט ג'ימסס היפה, אחד הפארקים היפים בעיר, ומצד ימין נמצאים מבנים שונים הקשורים לאצולה ולמלוכה בעבר ובהווה. בסופה של השדרה, בדיוק לפני הארמון, ניצב פסל, מצבת הזיכרון העצום לזכר המלכה ויקטוריה שהייתה מלכת האימפריה הבריטית בשיאה.
מקור שם השדרה הוא משחק שנהגה לשחק החברה הגבוהה והיה פופולארי מאוד במאה ה-17. המשחק שכלל כדור עץ, מחבט ורחוב ארוך נקרא "פאל מאל". הרחוב עוצב במסלולו הזה כבר בימי הרסטורציה, בימי המלך צ'ארלס השני.
ההליכה אולי משעממת, ובכל זאת, יש בה משהו מרשים בעוצמתו ובהליכה אל עבר המקום שאולי לא לכולם חשוב, אך בבריטניה מוסד המלוכה עדיין נחשב למוסד שלא יוותרו עליו בקלות. כאן מתנהלות תהלוכות ולא רק של חיילי המשמר ברוב פאר והדר, בימי ההולדת של המלכה ואירועים חשובים אחרים שאל הרחוב מתנקזים אלפי לונדונים ותיירים. בהחלט קשה להיות תייר בלונדון ולפסוח בדרך כל שהיא על המול.

פארק סנט ג'יימס

בין האתרים המתויירים ביותר בלונדון נמצא פארק מקסים – זהו פארק סנט ג'יימס היפה כל כך. בלונדון יותר מ-3,000 פארקים וגנים, כך מספרים. אומרים שהיה זה חלק מתוכנית עיר הגנים לשיפור זיהום האוויר בעיר בעקבות המהפכה התעשייתית. אין פארק זה חלק מאותו שיפור של פני העיר והאוויר של לונדון – אך בהחלט הוא מוסיף הרבה ירוק, ומקום שפשוט כייף לשבת בו, לנוח בו מיום סיור, לאכול ולשתות קפה וליהנות מהפרחים, הדשא וכל בעלי החיים הייחודיים במקום.
הנרי השמיני מסתבר קנה את השטח הזה שהיה ביצתי מבית החולים סנט ג'יימס לנשים מצורעות, ומכאן שמו. הוא ייבש את הביצות, והביא למקום עדרי איילים. בתו, המלכה אליזבת', נהגה לצוד בגינות אלו. ובמאה ה-17 לאחר שנים של הזנחה, לאחר שבריטניה הייתה לרפובליקה קצרת ימים, ושב מלך לכס המלכות – היה זה צ'ארלס השני שהחיה את המקום, שיפץ אותו ועיצב אותו מחדש. בימי גלותו ישב בצרפת ולמד מהם גינון ואהבה לאסטטיקה. מסורת היא כי התייעץ עם אדריכל הנוף הצרפתי לה נוטרה שעיצב את גני ורסיי שהיו אהובים על המלך צ'ארלס. נטעו עצים, נוסף אגם והובאו עופות מים. כנראה שהוא כל כך אהב את המקום שהיו רואים אותו מתהלך בפארק עם פלגשיו השונות וכלבו ואף נראה שוחה באגם.
לאחר מכן שוב התדרדר מצבו של הפארק והמקום משך אנשים מפוקפקים ויצאניות רבות, ורק במאה ה-19 החלו שוב לטפח אותו. זהו אחד הפארקים היפים בעיר. מצד אחד הוא נראה טבעי כאילו לא נגעה בו יד אדם, אך בחלקים רבים של הפארק שפע של פרחים ועיצוב גינות מרשים ושילובי צבעי הפרחים פשוט גורמים למטייל להמשיך לטייל או לשבת בגינות. בפארק שבילי הליכה רבים, וספסלים אל מול האגם שבו שפע מיני עופות מים וביניהם גם ברבורים, אווזים, ברווזים וגם שקנאים רבים. האנגלים והאמת היא שגם התיירים אוהבים להאכיל את העופות – ותראו אנשים שברור כי בכל יום הם מופיעים במקום עם פירורי לחם ומיני מזון אחרים. גם בעלי החיים והעופות בכללם כבר התרגלו לבני האדם ולהמונים – הם כבר לא מפחדים.
פעם אחת הייתי בפארק יחד עם אחיותיי. אז הן היו קטנות, אולי בנות חמש ושבע. ישבנו על הספסל לנוח, הוצאתי את הסנדוויץ' שלי והתחלתי לאכול – ברבור או אווז חצוף התקרב אלי והוציא לי את הסנדוויץ' מהפה. אני שלא ממש שמחתי לחלוק את האוכל איתו נתתי לו את הסנדוויץ'. ואחיותיי שראו את התעוזה של האווזים החלו זורקות עלי חתיכות מהאוכל שלהן. האווז בלי להתבלבל החל מתקרב אלי, עמדתי על הספסל, וכמעט שגם הוא, קפצתי מעל הספסל, והוא אחרי, הן המשיכו לזרוק, והוא אחרי, אני רצה והוא אחרי. הן לא הפסיקו לצחוק, וגם אני, עד שבסוף איבדתי את הסבלנות לאור הריחות וההפרשות של האווז שרדף אחרי.
בגן מקומות קסומים לנוח, לאכול, לשתות ולפעמים גם תמצאו דוכני שתייה, ואפילו מעין בית קפה. אבל מי שבאמת אוהב את הפארקים בלונדון יכול להצטרף לסיורים המודרכים [בדרך כלל בחינם] הנערכים בפארק ומספרים את סיפורו של הפארק ומציגים את הצמחייה והחי.

"עין לונדון" או גלגל המילניום

כשביקרתי בקיץ של שנת 2002 בלונדון חשבתי שאולי שנתיים לאחר חגיגות המיליניום יהיו פחות תיירים בתור הארוך ל"עין לונדון" - הגלגל הענק שעד שנת 2006 היה הגלגל הגדול ביותר בעולם, אז ניצחו אותם היפנים. אמנם לא ראיתי באתר החדש משהו מיוחד, אלא סתם עוד גלגל - עוד גימיק לתיירים, אך כן רציתי לעלות עליו ולהשקיף לעבר לונדון. כשהגעתי לתור, נוכחתי לראות עד כמה טעיתי ועד כמה הוא ארוך. ובאמת מהר מאוד "הלונדון איי" היה לחלק מנופה של העיר, ואולי הייתם מצפים שבעיר שמרנית כזו יהיו לאתר החדש קשיי התאקלמות, ואולי ידחו אותו ולא יבינו כיצד הגלגל המודרני הוחדר ללב העיר בגדה הדרומית מול אתריה ההיסטוריים החשובים של לונדון. אך למרות כל זאת הפך הגלגל עד מהרה לחלק בלתי נפרד מהעיר, ומסתבר, שהגלגל הוא אתר תיירות מצליח ומצוין כי מבקרים בו בממוצע בשנה כ-3.5 מיליון תיירים [אלינו לארץ מגיעים בקושי 1.5 תיירים בשנה].
ובכן, חיכיתי בתור ועליתי לתא שאליו יכולים להיכנס עוד 24 נוסעים, כאשר ישנם 32 תאים כאלה, ובסך הכל יכולים לעלות בו זמנית 800 נוסעים. גובה הגלגל מתנשא ל-135 מטרים, תנועתו איטית מאוד, וסיבוב אורך כמחצית השעה. טוב, אז היה נחמד, במקרה הייתה ראות טובה, ונכון שאומרים שרואים למרחק של כ-40 ק"מ וביום טוב ניתן לראות עד לארמון ווינזור שמחוץ ללונדון. אז אמנם לא ראיתי את ווינזור וייתכן שפשוט לא זיהיתי, הנוף היה יפה, ואם הנכם אוהבים את לונדון אז מן הסתם יהיה לכם קל ליהנות מהתצפית הזו. נהניתי, היה נחמד, אך לא הייתי עושה זאת שוב. משפחות עם ילדים בוודאי ימצאו את המקום כאתר שיתאים להם, וזהו!