שלכת בסתיו

אף על פי שלונדון הוא אחד היעדים המועדפים על הישראלים רבים נוטים לומר עליה שהיא אפורה, גשומה, קרה ולא נעימה. אני כל כך לא מסכימה עם זה. כבר שנים שאני לא נוסעת ללונדון בקיץ – כי אז היא לחה כי היא קרובה לים, חמה מאוד, ואין שם מזגנים – ממש עולם שלישי. אין מזגנים לא בתיאטרון, לא ברכבת התחתית וגם לא בבתים. פשוט חם שם ולא נעים. אז זהו כבר שנים שאני נוסעת ללונדון דווקא בסתיו ככל יום משתנה מזג האוויר ולפעמים הוא משתנה כמה פעמים ביום – פעם יורד גשם, אחר כך יש רוח, פתאום חם ויוצאת השמש, אחר כך גם קר. לעיתים היא אפורה ולעיתים היא שמשית – בקיצור סתיו לונדוני מתעתע ומשעשע. אבל יותר מכל אני אוהבת את השלכת של הסתיו – עלי העצים קטנים כמו גדולים נושרים על הכבישים, בפארקים בגנים וברחובות. העלים מצטברים והופכים למטרד ויש מי שתפקידו בחליפה כמובן לאסוף את העלים ברחובות ובפארקים. גוני צבעי העלים אדומים, כתומים, צהובים, ירוקים וחומים כשהם מתייבשים – זה באמת כל כך יפה והכל כל כך לונדוני שבא לי כבר להיות שם שוב בסתיו.

ארמון סנט ג'יימס

אם בזמן שהותכם בלונדון יצא לכם לבקר בארמון המפטון קורט שבהחלט שווה ביקור, תגלו דמיון רב בין הארמון בהמפטון קורט לארמון סנט ג'יימס שבלונדון. אמנם הדמיון הוא רב, אבל כל אחד ישים לב, שהבנייה יותר יפה בהמפטון קורט, והלבנים נראות טובות יותר ויפות יותר. פעם סיפרו לי כי המלך הנרי ה-8, פשוט חמד את ביתו של עוזרו שבנה בהמפטון קורט. לפני שדאג להרוג את העוזר ולהחרים את רכושו, ניסה בכל זאת, לבנות משהו דומה. גם אם המבנה פחות מושקע ונראה עלוב יותר. בכל זאת, תוכלו לראות את אחד הארמונות העתיקים בלונדון, בעל סגנון טיודורי יפה.
בקרבת ארמון באקינגהם, נמצא ארמון סנט ג'יימס, את שמו ירש מבית החולים למצורעות שעמד כאן עד ימיו של הנרי ה-8 שרכש את המקום. הוא בנה את הארמון בשנת 1532 והמקום הפך למעון ששרת את בית המלוכה במשך דורות. כאן חיו יורשי עצר, נפטרו ונולדו מלכים ומלכות וכאן נערכו אירועים חשובים שהם חלק מההיסטוריה האנגלית המלכותית.
בתו של הנרי, מרי ה-1 נפטרה במקום, ואליזבת' ערכה כאן הצגות, אן ילדה את רוב ילדיה במקום, וצ'ארלס ה-1 לן כאן את לילו האחרון לפני שערפו את ראשו עם שחר בשנת 1649. הארמון הפך למעון רשמי, לאחר שארמון וויטהול נשרף בשנת 1698 ונותר ככזה עד לשנת 1867 כשעברה בית המלוכה לארמון באקינגהם. עד היום חיים בו חלק מבני משפחת המלוכה, והוא עדיין ממלא תפקיד רשמי וטקסי.
גם ארמון זה סבל משריפות כדוגמת 1809, ובימי הבליץ במלחמת העולם השנייה ספג לא מעט פגיעות. הוא שופץ, והוא יפה לטעמי. אך זכרו שאינו פתוח לציבור. מה שכן תוכלו לראות הם חיילי משמר המלכה העומדים על שפת הרחוב – זה טוב למי שרוצה לראות אותם מקרוב.

גרין פארק

לונדון מלאה בפארקים וגינות. תמיד סיפרו לי איך המהפכה התעשייתית הביאה לצד המודרנה והקדמה גם כמה חולות רעות. מסיפורי דיקינס עולה יפה חלק מהתוצאות של מהפכה זו, משכנות העוני וה"סלאמס" של העיר, פירוק המשפחות עם ההגירה לעיר הגדולה, עוני מחפיר, יתמות נוראה והרבה פיח, זיהום אוויר ומה לא. כנראה שבעקבות אלה נולדו האיגודים המקצועיים, רעיונות הרווחה וגם ניסיונות לפתרון בעיות הזיהום ומראה העיר. לונדון היא דוגמא לעיר גנים. עיר שבה נוצרו ריאות ירוקות באמצעות גנים, ועיר שממנה הוציאו לבסוף את מרבית התעשייה. ובאמת יש בה הרבה ירוק. מלבד הפארקים הגדולים שחלקם היו שייכים למלוכה, נוספו הרבה גנים ציבוריים ופרטיים.
כייף לטייל בעיר שבה גנים בכל פינה, סתם ככה באמצע היום לרדת לפארק. לנוח, או לקרוא בספר, או להכין פיקניק עם חברים. תמצאו בפארקים אלה הרבה רצים והולכים, או חברים שיושבים ומדברים, וכמובן משפחות עם ילדים והרבה מאוד תיירים.
דווקא גרין פארק הוא לא מהפרקים הפופולאריים במובנים אלה. הפארק נטול פרחים, בריכות מלאכותיות, דוכני גלידה או קפה ושאר אירועי תרבות. כאן דשא ועצים וזה הכל. יש אנשים שיושבים ונחים, אבל לרוב במקום זה אנשים פשוט חוצים את הפארק בדרכם ליעד אחר. הפארק גדול ומשתרע על 480 דונם. בעבר הרחוק נהגו לקבור כאן את המתים של בית החולים למצורעים סינט ג'יימס שעמד בסמוך למקום עד המאה ה-16. פעם אמרו לי שפרחים לא גדלים כאן בשל עובדה זו. במשך שנים היה המקום אחו, שדה פראי. הנרי השמיני תחם את האזור, והמלך צ'ארלס ה-2 במאה ה-17 הפך אותו לפארק מלכותי. הוא הוסיף שבילים, אולי גם עצים, בית קרח, ונהג לצאת לצייד במקום. ובכתובים מספרים כי נהג לטייל כאן עם פילגשיו. בעבר נערכו כאן אירועים חגיגיים ורשמיים, כמו הפרחת בלונים פורחים, מופעי זיקוקים המוניים ועוד, ובתקופות שונות הפך הפארק לשטח של דו-קרב.